ארץ ישראל בעולם העתיק הייתה חלק מהאזור המכונה כנען, שם שכנו ממלכות ישראל ויהודה. המונח "ארץ ישראל" היה במקור ייעוד של שטח אדמה בדרום כנען, אשר העם המכונה פלישתים תפס חלק קטן מאוד ממנו.
הכנענים, הכנענים-פיניקים ובני ישראל, בין היתר, התיישבו באזור הרבה קודם לכן. ההערכה היא שהפלשתים הגיעו לאזור לקראת סוף תקופת הברונזה, בסביבות שנת 1276 לפנה"ס, והתיישבו במישור החוף הדרומי של הים התיכון, באזור שנודע מאוחר יותר בשם פלישת.
כל האזור כונה "כנען" בטקסטים מסופוטמיים וברישומי מסחר שנמצאו באבלה ובמרי כבר במאה ה-18 לפנה"ס, בעוד שהמונח "ארץ ישראל" לא מופיע ברישומים כתובים עד המאה ה-5 לפנה"ס בהיסטוריה של הרודוטוס. לאחר הרודוטוס, המונח "ארץ ישראל" החל לשמש עבור כל האזור, שהיה ידוע בעבר כנען.
האזור הוא חלק מהסהר הפורה, וניתן לייחס את קיומם של בני האדם שם לתקופה שלפני 10,000 לפנה"ס. האדמות היו מיושבות במקור על ידי ציידים-לקטים נוודים, שככל הנראה היגרו ממסופוטמיה, אך הפכו לחקלאים יושבי קרקע עד תקופת הברונזה הקדומה (בערך 3300-בערך 2000 לפנה"ס). בתקופת הברונזה התיכונה (בערך 2000-בערך 1550 לפנה"ס) התרחב הסחר עם אומות אחרות וכנען שגשגה, ובתקופת הברונזה המאוחרת (בערך 1550-בערך 1200 לפנה"ס) שפע זה נמשך כאשר האזור שולב באימפריה המצרית (בערך 1570-בערך 1069 לפנה"ס).
ככל שהשפעתה וכוחה של מצרים דעכו, כך גברו אלו של האשורים, והיו פלישות אשוריות לארצות אחרות כבר בשנת 1295 לפנה"ס. כל המזרח הקרוב סבל במהלך מה שמכונה קריסת תקופת הברונזה של 1250-1150 לפנה"ס בערך, וכנען לא הייתה יוצאת דופן. על פי ספר יהושע המקראי, המצביא הישראלי יהושע פלש לארץ וחילק את האזור בין עמו. בערך באותו הזמן, עם זאת, הגיעו לאזור עמי הים (שזהותם נותרה לא ידועה) וייתכן שהיו אחראים להרס הברור של ערים ועיירות, כפי שקרה במדינות אחרות.
האשורים, הבבלים, הפרסים וצבאותיו של אלכסנדר הגדול כבשו את האזור בזה אחר זה, ולבסוף גם צבאות רומא. עד להופעת רומא בארץ, היא נודעה מזה זמן רב בשם יהודה, מונח שנלקח מממלכת יהודה העתיקה שנהרסה על ידי הבבלים. עם זאת, היא כונתה גם ארץ ישראל, ולאחר מרד בר כוכבא בשנים 132-136 לספירה, הקיסר הרומי אדריאנוס שינה את שם האזור לסוריה-פלשתינה כדי להעניש את העם היהודי על המרד שלו (על ידי קריאתו על שם שני אויביהם המסורתיים, הסורים והפלשתים). הכינויים פלשת, יהודה רומית וארץ ישראל היו כולם בשימוש לאחר מכן.
כאשר נפלה האימפריה הרומית המערבית, ארץ ישראל נכבשה על ידי האימפריה המזרחית או הביזנטית ונשמרה בשליטתה עד לסביבות שנת 634 לספירה, אז נכבשה על ידי צבאות מוסלמים פולשים מערב ערב.
שם
השם "פלשתינה" נחשב כנגזר מהמילה פלשת (שפירושו "שורש פאלש", תערובת אכילה שנישאה על ידי שבטים נודדים שהפכה לסמל של עמים נוודים) או ככינוי יווני לפלשתים הנוודים. המחבר טום רובינס הציע שהמונח "פלשתינה" מקורו באל האנדרוגיני הקדום פאלס, אשר סגד לו באזור כנען. אם כך הדבר, אז "פלשתינה" פירושו "ארץ החיוורות".
נקבע כי היה אל אנדרוגיני בשם פאלס (המכונה בטקסטים גם כאל וגם כאלה) שהוכר על ידי הרומאים כאל הפטרון של הרועים והצאן, וחגיגותיו נחגגו ב-21 באפריל וב-7 ביולי ברומא באזור גבעת הפלאטין (אדקינס את אדקינס, 269). עם זאת, אין תיעוד מימי קדם המקשר אל זה לשם אזור פלסטין, וסביר להניח שהשם נגזר מיוונית שפירושו "ארץ הפלשתים". החוקרים ג'יי מקסוול מילר וג'ון ה. הייז תומכים במסקנה זו וכותבים:
לאורך מישור החוף הדרומי של חוף הים המזרחי של הים התיכון (בערך מדרום לתל אביב של ימינו) התיישבו הפלשתים. הם הגיעו לאזור זה כחלק מהנדידות הכלליות של "עמי הים" בסוף תקופת הברונזה ואכלסו חמש ערים עיקריות - אשדוד, אשקלון, עקרון, גת ועזה. למרות שמבחינה היסטורית יש לקשר את הפלשתים באופן ספציפי למישור החוף, בתקופה הקלאסית השם "פלשתים" ("ארץ הפלשתים") החל להיות מיושם באופן כללי יותר על כל הקצה הדרומי של חוף הים המזרחי של הים התיכון... בקצרה, אם כן, המונח האנגלי "פלשתים" נגזר בסופו של דבר מ"פלשתים". (39-40)
בעקבות השימוש של הרודוטוס במונח ביצירתו במאה החמישית לפני הספירה, סופרים אחרים אימצו אותו בשמם ו'ארץ ישראל' החליף בהדרגה את 'כנען' כשם האזור.
היסטוריה מוקדמת
אזור ארץ ישראל הוא בין אתרי היישוב האנושיים הקדומים ביותר בעולם. עדויות ארכיאולוגיות מצביעות על קהילת ציידים-לקטים שחיה קיום נוודי באזור לפני שנת 10,000 לפנה"ס. בתקופת הברונזה הקדומה נוסדו יישובי קבע והתפתחו קהילות חקלאיות. החל סחר עם אזורים אחרים במזרח הקרוב, ובשל מיקומה בין ערי מסופוטמיה לאלו של ערב ומצרים, פלסטין הפכה למרכז מסחר חשוב ומשכה את תשומת ליבו של סרגון הגדול (2334-2279 לפנה"ס) שסיפח את האזור לאימפריה האכדית שלו בסביבות שנת 2300 לפנה"ס.
השפע של האימפריה האכדית בתקופה זו עודד את צמיחתם של מרכזים עירוניים ברחבי האזור ופלסטין שגשגה עד שאכד נפלה לידי צבאות הפולשים של הגוטים, האלמים והאמורים בסביבות שנת 2083 לפנה"ס. לאחר מכן, הערים ננטשו והאנשים חזרו לאורח חיים כפרי וחקלאי, אולי עקב צפיפות אוכלוסין, אם כי הסיבות לכך אינן ברורות.
תקופת הברונזה התיכונה
בתקופת הברונזה התיכונה (בערך 2000-בערך 1550 לפנה"ס), האנשים אימצו שוב את העיור והמסחר פרח. מסחר בינלאומי נוצר לראשונה בין עיר הנמל ביבלוס למצרים בסביבות 4000 לפנה"ס, ובשנת 2000 לפנה"ס, מצרים הייתה השותפה המשפיעה ביותר באזור בסחר. השפעתה של מצרים ניכרת בדפוס טקסי הקבורה באזור, המשקף מקרוב את זה של מצרים מבחינת סוג סחורות הקבורה הכלולות בקברים.
שותפות זו המשיכה להועיל הן למצרים והן לאזור פלסטין עד להגעתם של העמים השמיים המכונים ההיקסוס בסביבות 1725 לפנה"ס. ההיקסוס, המכונים בכתובות מצריות עתיקות רק "מלכים זרים", הצליחו להשתמש בפלסטין כדי להשיג דריסת רגל באזור הדלתא של מצרים התחתונה לקראת סוף הממלכה התיכונה של מצרים (2040-1782 לפנה"ס) ולבסס את עצמם כישות פוליטית באוואריס.
עם הזמן, הם הפכו חזקים מספיק כדי ליזום סחר, לגייס צבאות ולהשתלט על הדלתא ועל חלק גדול ממצרים התחתונה עד שגורשו על ידי אחמוז הראשון מתבאי בשנת 1570 לפנה"ס. מסעו של אחמוז הראשון רדף אחר ההיקסוס צפונה דרך פלסטין אל תוך סוריה, והותיר אחריו ערים הרובות וקהילות מפוזרות.
תקופת הברונזה המאוחרת
לאחר גירוש ההיקסוס, נבנו מחדש ערי פלשת ואחמוז הראשון קלט את האזור לתוך האימפריה המצרית שזה עתה הוקמה (המכונה גם הממלכה החדשה, בערך 1570-1069 לפנה"ס). אחמוז הראשון רצה לוודא שאף מעצמה זרה אחרת לא תסתנן לגבול מצרים ולכן יצר אזור חיץ סביב גבולותיה, שהורחב על ידי פרעונים מאוחרים יותר כדי להקים את האימפריה שלהם.
כמה מהפרעונים המצריים המפורסמים ביותר שלטו בתקופת הממלכה החדשה ותמכו בארץ ישראל במסחר ובפרויקטים של בנייה. חטשפסות (1479-1458 לפנה"ס), תחותמס השלישי (1458-1425 לפנה"ס), אמנחותפ השלישי (1386-1353 לפנה"ס) ורעמסס הגדול (1279-1213 לפנה"ס), בין היתר, עודדו את הסחר באזור ושיפרו את התשתיות שלו.
בתקופת שלטונו של תחותמס השלישי, עם המכונה החבירו הפריע את השלום באמצעות פשיטות על קהילות. זהותם של אנשים אלה (כמו ההיקסוס ועמי הים) אינה ידועה, אך נראה שהם היו ילידי האזור והמונח "חבירו" שימש לציון אלו שסירבו לציית עוד לחוקי החברה. הם מתוארים כפורעי חוק ולא כפולשים, וניסיונות קודמים של חוקרים בני זמננו לקשר את החבירו עם העברים הופרכו.
בתקופת שלטונו של רעמסס הגדול, עמי הים הופיעו לראשונה בהיסטוריה של מצרים. רעמסס ניצח אותם בקרב ימי מול חופיו בסביבות שנת 1278 לפנה"ס ונתקל בהם שוב בשנת 1274 לפנה"ס כבעלי ברית של החיתים בקרב קדש. מי הם היו ומהיכן באו עדיין נתון במחלוקת בימינו, אך הם חזרו לנהל מלחמה על מצרים בתקופת שלטונו של מרנפתח (1213-1203 לפנה"ס) ומאוחר יותר בתקופת שלטונו של רעמסס השלישי (1186-1155 לפנה"ס). במקביל להטרדות במצרים, עמי הים גם זרעו הרס באימפריה החיתית וברחבי הלבנט. פעילותם, יחד עם פלישות אשוריות החל משנת 1300 לפנה"ס בערך, הטילו את אזור המזרח הקרוב לכאוס.
בערך באותה תקופה, בסביבות 1250-1200 לפנה"ס, נחשב כי כיבוש כנען על ידי המצביא הישראלי יהושע, כפי שמתואר בספר יהושע המקראי, ובמידה פחותה, בספר במדבר. בעוד שישנן בהחלט עדויות לטלטלה גדולה בארץ בתקופה זו, הראיות הארכיאולוגיות אינן תואמות את הנרטיב המקראי וייתכן שהארץ נכבשה על ידי עמי הים.
האזכור הראשון של ישראל מגיע מהמצבה של מרנפתח, הטוען כי "ישראל הרוסה" בתיאור ניצחונו על הלובים (שהיו בעלי ברית של עמי הים). נראה כי המצבה מתייחסת ל"ישראל" כעם, לא כממלכה או עיר-מדינה, וייתכן שבני ישראל חברו לעמי הים וללובים בלחימה נגד מצרים, אם כי זו ספקולציה.
בשלב מסוים לאחר הפלישה לכאורה של המצביא יהושע, בני ישראל התבססו היטב בארץ ישראל, ובסביבות שנת 1080 לפנה"ס נוסדה ממלכת ישראל בצפון. ישראל תשגשג כממלכה מאוחדת עד לאחר מותו של שלמה המלך (בערך 965-931 לפנה"ס), אז התפצלה לשניים כממלכת ישראל שבירתה שומרון בצפון וממלכת יהודה שבירתה ירושלים בדרום. לאורך שלטונם של מלכי ישראל הראשונים, ומאוחר יותר, הפלשתים מוזכרים שוב ושוב בתנ"ך כאויביהם המושבעים.
הפלישתים והכובשים הזרים
הפלשתים (שנחשבים כמגיעים מכרתים, וסביר להניח שמקורם באזור הים האגאי) נחתו בחוף הדרומי של כנען, הים התיכון, בסביבות שנת 1276 לפנה"ס, לאחר שנהדפו בפלישתם למצרים (יחד עם עמי הים) על ידי רעמסס השלישי. עד שנת 1185 לפנה"ס הם התבססו היטב ביישובים לאורך החוף המכונה פלישת. יישובים אחרים, ישנים יותר, כבר שגשגו באזור עם הגעתם, והפלשתים מיהרו לפעול כדי להכניע אותם.
על פי סיפורים מקראיים, הפלשתים היו מאורגנים ויעילים מספיק כדי לגרום לשבטים ולערים הישראלים הראשונים צרות רבות. הם היוו איום משמעותי על שאול המלך (1080-1010 לפנה"ס בערך), הובסו על ידי יורשו, דוד המלך (1035-970 לפנה"ס בערך), ועדיין היו אויבי ישראל תחת שלמה המלך, אך למרות ניצחונות ישראל עליהם, הם המשיכו לשגשג לאורך החוף ולהטריד את שכניהם.
בשנת 722 לפנה"ס, האזור נכבש על ידי האשורים וממלכת ישראל נהרסה. באותו הזמן, הפלשתים נכנעו לחלוטין ואיבדו את האוטונומיה שלהם. האימפריה הנאו-אשורית תבעה את פלסטין ומלכם סנחריב (שלט בשנים 705-681 לפנה"ס) פתח במסע באזור בשנת 703 לפנה"ס. למרות שנכשל בכיבוש ירושלים, הוא הצליח להפוך את יהודה למדינה וסאלית.
האשורים החזיקו באזור עד נפילת האימפריה שלהם בשנת 612 לפנה"ס לקואליציה בראשות בבלים ומדים, וזמן קצר לאחר מכן, הבבלים פלשו לפלסטין בשנת 598 לפנה"ס ובזזו את ירושלים, הרסו את בית המקדש שלמה, והחזירו את האזרחים המובילים בקרב בני ישראל לבבל (תקופה בהיסטוריה היהודית המכונה גלות בבל). הם חזרו בין 589-582 לפנה"ס והשמידו את שאר יהודה, תוך פיזור הפלשתים בו זמנית.
בבל נפלה לידי כורש הגדול (נפטר בשנת 530 לפנה"ס) אשר קלט את האזור לתוך האימפריה האחמנית ואפשר ליהודים לשוב מבבל למולדתם. האימפריה הפרסית נפלה לידי אלכסנדר הגדול (356-323 לפנה"ס) ולאחריו שלטו הסלווקים באזור עד לסביבות שנת 168 לפנה"ס, אז מרדו המכבים בשלטון זר ובכפיית דת זרה והקימו את שושלת החשמונאים, ממלכת יהודה העצמאית האחרונה. רומא התערבה בענייני האזור בשנת 63 לפנה"ס, ולאחר שאוגוסטוס הפך לקיסר, ארץ ישראל הפכה לפרובינציה המכונה יהודה הרומית בשנת 31 לפנה"ס בערך.
מלחמות הרומאים ביהודים
הרומאים מינו מלך לפי בחירתם, הורדוס הגדול, למשול באזור והטילו את אותם גובהי מס על יהודה כמו על מחוזות אחרים באימפריה. עם זאת, העם התרעם על השלטון והכיבוש הרומי, ויהודה התגלתה כאזור בעייתי במיוחד עבור רומא.
בשנים 66-73 לספירה התקיימה מלחמת היהודים-רומאים הראשונה, שהביאה להרס ירושלים על ידי טיטוס, כולל בית המקדש השני (והותיר רק את הכותל המערבי) והובילה למותם של מגיני מצדה. למרות שאנשי הארץ היו חופשיים, בגבולות הסביר, לדבוק בתרבויותיהם ובאמונותיהם הדתיות, הם עדיין היו תחת שלטון רומי ורצו בעצמאותם.
בשנים 115-117 לספירה פרץ הסכסוך המכונה מלחמת קיטוס (שנקרא כך משיבוש שמו של המצביא הרומי, לוקיוס קוויטוס, שפיקד על הלגיונות הרומיים). סכסוך זה הסתיים גם הוא בניצחון רומי ושלום יחסי הושב על כנו. בשנת 132 לספירה, עם זאת, פרץ מרד בר כוכבא (132-136 לספירה) והוכיח את עצמו כיקר ביותר עבור שני הצדדים (אם כי היהודים ספגו את האבדות הגרועות ביותר עם למעלה מ-500,000 לוחמים שנהרגו, לא כולל רבים אחרים). הקיסר אדריאנוס זעם כה רב על ההתנגדות היהודית עד ששינה את שמו של הפרובינציה לסוריה פלשתינה (על שם שני אויביהם המסורתיים של היהודים, הסורים והפלשתים) וגירש את כל היהודים מהאזור, ובנה את עירו איליה קפיטולינה על חורבות ירושלים. מרד בר כוכבא היה האחרון במלחמות היהודים-רומאים, ולאחר מכן רומא החזיקה באזור ללא תקריות חמורות נוספות.
סיכום
הקיסר דיוקלטיאנוס (שלט בשנים 284-305 לספירה) חילק את האימפריה הרומית לשניים, האימפריה המערבית ששלטה באירופה והאימפריה המזרחית (שנודעה מאוחר יותר בשם האימפריה הביזנטית) שניהלה את ענייני המזרח הקרוב וכמובן, החזיקה בסוריה-פלסטין. כאשר הקיסר קונסטנטינוס הגדול (שלט 306-337 לספירה) אישר את הנצרות והפך אותה לדת המדינה, סוריה-פלסטין הפכה לפרובינציה נוצרית ולמרכז חשוב לאמונה החדשה.
האימפריה הרומית המערבית נפלה בשנת 476 לספירה, אך האימפריה הביזנטית המשיכה להתקיים ללא עוררין עד המאה ה-7 לספירה ועליית האסלאם באזור. בשנת 634 לספירה, צבאות מוסלמים מערב כבשו את סוריה-פלסטין ושינו את שמה לג'ונד פילסטין ("המחוז הצבאי של פלשתינה"). המוסלמים חשו שיש להם עניין דתי באזור כמו הנוצרים או כמו היהודים שלפניהם, וכנסיות הפכו למסגדים באותו אופן שבו מקדשים קודמים פינו את מקומם לכנסיות.
נוצרים אירופאים כינו את פלשתינה "ארץ הקודש" ומסע הצלב הראשון יצא לדרך כדי לכבוש אותה בחזרה מהכיבוש המוסלמי בשנת 1096 לספירה. מאמצים אלה באו בעקבות רבים נוספים, בתמיכת האימפריה הביזנטית, עד שנת 1272, במחיר עצום של חיים ורכוש, אך בסופו של דבר לא הושג דבר. האימפריה הביזנטית נפלה בשנת 1453 לספירה, מה שהפחית מאוד את השפעתה הנוצרית באזור, ופלשתינה נשלטה על ידי הטורקים העות'מאנים. האזור המשיך להיות נתון במחלוקת לאורך המאות הבאות עד שהבריטים התערבו בשנת 1915 לספירה במהלך מלחמת העולם הראשונה, אז מעצמות המערב תכננו לראשונה חלוקת המזרח התיכון למטרותיהן וטובתן.
ארץ ישראל המשיכה להיות אזור שנוי במחלוקת עד מלחמת העולם השנייה, כאשר לאחר מכן הכריז האומות המאוחדות על האזור כמדינת ישראל וקבעו אותו כמולדת לעם היהודי. מנדט זה של האומות המאוחדות, ומדינת ישראל שנוצרה כתוצאה מכך, נותר שנוי במחלוקת והאזור ממשיך להיות בעייתי בימינו כפי שהיה בימי קדם.
